אשירה לה' – כי האדם עץ השדה / יוסף בלו
https://images.app.goo.gl/PNe59i8xFQgUUeKc9
את
פרשת בשלח נקרא לאחר ט"ו בשבט הנודע גם כחג האילנות, וגם השבת הזו נודעת
להיות "שבת שירה". כי לאחר קריעת ים סוף יצא כל העם: "וַיַּרְא
יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ
הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ(בשלח יד,לא) אָז יָשִׁיר
מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר
אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"(בשלח טו,א)
כותב רש"י: "אז ישיר משה- אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה". ועימו
שרו כולם כאשר קבלו את הנס ואת השי הישיר מן הבורא. אם נכניס לתיבה שירה את האות
א(אלופו של עולם) נקבל כי שורש השירה היא גם ב - השראה ונחת רוח אלוקית. כי רוח
דנשמה שורה בלב הנברא. שירה הן גם אותיות הריש או הראש(מתרגום אונקלוס לשפת הקודש)
והן אותיות הר-אש. מה שמרמז על הר סיני, כי בעת קבלת התורה, שרתה שם אש ה' כאשר
'נחת' על ההר. שני הארועים היו מכוננים ועיצבו את רוחו של העם, ומה שנחקק בלבותיהם
הם האחדות ואש התורה. כמו שכתוב גם: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד
הָהָר"(יתרו יט,ב) ומפרש רש"י:שהיו "כאיש אחד בלב אחד".
פרשת
בשלח פותחת בפסוק "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם
אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא:כִּי אָמַר אֱלֹהִים,
פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"(שמות
יג,יז). ואונקלוס מתרגם "אֲרֵי קָרִיבָא הִיא:אֲרֵי אֲמַר ה', דִּילְמָא
יְזוּעוּן עַמָּא בְּמִחְזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם." את התיבות
"פֶּן-יִנָּחֵם" תרגם אונקלוס ב- "דִּילְמָא יְזוּעוּן"
ומדוע? כי בשלח פרעה את בנ"י, ה' לא רצה להנחות את בנ"י דרך ארץ פלשתים,
כי לא רצה שתיוצר דילמא או מבוכה של גלות הדעת, כשאינם יודעים: לאן לפנות? כל
דילמא יכולה ליצור זיעה רוחנית כמו לולאה מחזורית של מחשבות. וכמו כן, אף ליצור
זיעה גופנית, הנובעת כתוצאה ממאמץ, עומס ופחד.
דילמא
הן אותיות די למ א"י
(האות
מם עניינה השתוקקות כי ארבעים ימים ולילות ציפו בנ"י לתורה)
א"י(ראשי
תיבות - ארץ ישראל): כלומר, הדילמא היא בין ההשתוקקות לפנות לארץ ישראל לבין הרצון
של "די לארץ ישראל" ודווקא לחזור לארץ מצרים. יגעתי ומצאתי, רמז במילה
דילמא בתיבה זו מופיעה המילה דלי וזהו גם המזל של חודש שבט. ומכל אות במילה דלי
ניתן להגיע למילה תלמוד - התורה שבעל פה:
דלתו יוד
למד
מ
למד ל
ד
תו תו
כל
אות היא רצון אלוקי, לכן יוצא שמהות העבודה שלנו בחודש שבט ומזל הדלי, הוא להשתוקק
לה', לשאוף לקבל רק ממנו ולמלא עצמנו במימי תורתו. ולמעשה הפתרון לכל דילמא היא
השגה של מנוחה מן התנועה המתישה, באמצעות הנחמה, כמו בעת שירה והשראה של תורת ה',
אלוף העולם.
כותב
רבי נחמן מברסלב: "דַּע כִּי יֵשׁ שָׂדֶה, וְשָׁם גְּדֵלִים אִילָנוֹת
וַעֲשָׂבִים יָפִים וְנָאִים מְאד וְגדֶל יְקַר יְפִי הַשָּׂדֶה וְגִדּוּלָיו אִי
אֶפְשָׁר לְסַפֵּר, אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זאת וְאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים, הֵם
בְּחִינַת נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת הַגְּדֵלִים שָׁם"(ליקוטי מוהר"ן
ח"א,סה) ומצווה התורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה,לָבֹא מִפָּנֶיךָ
בַּמָּצוֹר, רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ
תַשְׁחִית"(דברים כ,יט-כ) כלומר את האילן או הנשמה צריך להשקות במימי התורה
ואסור להשחית עץ המחדש לעולם בפירות. כמו הנשמה המחדשת את חידושי התורה הניתנים
בהשראה כאשר יוצאים להתבודד עם ה', לשוח בשדה ולמצוא עיצה ותושיה. שנזכה, אמן כן
יהי רצון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה