בסוד הלשון - פרשת ראה

בסוד הלשון
(יוסף בלו)

פרשת ראה - בין ברכה לקללה ובין ענוה לגאוה

פרשת השבוע היא פרשת ראה, ר"ת ראה אלול הגיע. חודש של חשבון נפש וסליחות. לכן לא מן הנמנע על הדיוק, כי הפרשה עוסקת בחוש הראיה ובהתבוננות: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה"(דברים יא, כו). כותב בעל הטורים: "ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם". כלומר, משה רבינו מזכיר לבנ"י את הדיבר הראשון, אשר שמעו מפי ה' במעמד הר סיני: "אנכי ה' אלוהיך"(שמות כ, ב). בדרך זו, משה רבינו מכוון את עם ישראל לרושם החוויה, בכדי להתבונן פנימה ולהבין במחשבת הלב את החשיבות שרואה בהם הבורא, אשר בחר להתחבר רק עימם, על מנת לתת להם את תורתו. ועל כן, כה חשוב אצלו שישמרו את מצוותיו. ואונקלוס מתרגם את התיבה רְאֵה בתיבה חֲזֵי, שהרי התגלות ה' על הר סיני היה נס מעל הטבע, כמו מחזה נבואי של גאולה. מחזה שבו ראו כל בנ"י את הקולות בהיותם עומדים סביב ההר, כאיש אחד עם לב אחד, ובמדרגה רוחנית של אדם הראשון לפני החטא. יגעתי ומצאתי, כי גימטריא משותפת לתיבות רְאֵה חֲזֵי יוצא רוח טוב, אחיה אור וגם רז ה': אגו אח. המרמזים, כי מעמד הר סיני היה מעמד רוחני של הטבה, שבה רצה ה' להחיות את בנ"י בשפע אין סופי באמצעות מתן תורתו היא אור חוכמתו. ורמז לנו סוד, שבכדי להשיג את ההטבה עלינו לבחור בין פירוד לאחדות: האם להישאר עם האגו והאנוכיות או להתחבר עם הזולת מתוך הרגש של אחווה. כותב הבן איש חי: "אך עיקר האחדות אשר תהיה עוזרת לישראל במיתוק הגבורות היא אחדות שתהיה שלמה בלב, דהינו שיהיה לישראל לב אחד, כי לכך נקראו "אדם" שהוא גימטריא לב אחד, שעולה מספר מ"ה, ולכן הגאולה שהיא מספר מ"ה תלויה בשלמות לב אחד"(פירוש נחמת ציון מגילת איכה ה, א). יגעתי ומצאתי, כי בתיבה גאולה צירוף ל(מד) גאוה, וגם ל(מד) האגו. כלומר מי שלומד לתקן את מידת הגאוה זוכה לאט לאט, לקנות את מידת הענוה, שהיא שורש לכל המדות הטובות. ולמעשה, בדרך זו ניתן לתקן רצון אגואיסטי של קבלה לעצמי, ברצון אלטרואיסטי של השפעה לזולת, מה שמוסיף לחבור ולאחדות. כלומר תקון הגאוה מביאה לענוה, ענוה מביאה לאחדות, אחדות מביאה מיתוק הגבורות בשלימות ולגאולה השלימה.

עולה השאלה, אם אור ה' הוא טוב ומיטיב לכל נברא אז איך השפעת האור המבורכת הופכת להיות קללה? לעניות דעתי, בתיבה אור יש רק אות רי"ש אחת, כלומר ראשות אחת של ה', לכן מתוך שפלות וענוה האור נתפש אצל הנברא כברכה גם אם הרצוי אינו המצוי. אך אם נוספת עוד אות רי"ש, כלומר נוספת עוד ראשות של הנברא לראשותו של הבורא אז מתקבלת המילה ארור. המרמז, כי מתוך גאוה של הנברא אותו האור נתפש בצורה עקמומית כקללה כמו מקל המכה אותו בדין. כלומר, הכל תלוי בתפישת הכלי של המקבל את האור. מצאתי חיזוק אצל רבי נחמן מברסלב: "כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד אַך הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל...אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך"(לקוטי מוהר"ן חלק א תורה קעב). כלומר, ככל שהאדם כלול פחות מהעולם הזה הגשמי אלא כלול יותר בעולם הרוחני, הוא עושה פחות צל לעצמו ויכול לקבל יותר אור מה' יתברך. וככל שלאדם יש יותר גאוה הוא פועל מעשים בבחינת ר"ע (ר"ת רצון עצמי), כלומר פועל מעשים על מנת לקבל לעצמו, ולעתים גם רומס את  הזולת. ומעשה גשמי עושה צל, המונע את השפע האלוקי ומביא רק חסרון בסופו של דבר. לכן דווקא מי שמשתדל לתקן את הגאוה זוכה להשלים את חסרונותיו, ולהתמלא בשפע ובתענוג.

לעניין הברכה והקללה כתוב במדרש תנחומא לפרשת ראה: "כשבא משה לברכנו, מעט ברכנו. וכשבא לקללנו, הרבה קללנו. כיצד? הקללות שבתורת כהנים, שלושים פסוקים חסר אחד. והברכות אחד עשר. אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד: בברכות פתח באל"ף, אם בחקתי תלכו, וסיים בתי"ו, ואולך אתכם קוממיות, שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו. והקללות פתח בוא"ו, ואם לא תשמעו, וסיים בה"א, ביד משה. בין וא"ו וה"א, אין כלום". כלומר אם נתבונן, אז גם אם הקללה-הדין-צד השמאל נראה לכאורה מתגבר על צד הברכה-החסד-צד הימין, אפילו בהפרש של חי קללות על הברכות. יש לזכור, כי גם בשמאל נמצא שם אל, כלומר נמצא שם חסד. ואם לא היה חסד לא היתה מציאות של קללות אלא רק של ברכות. ובנוסף, איכות הברכות גוברות על כמות הקללות, כי הברכות שבורכו בנ"י כלולות בין אל"ף לבין תי"ו, הן כ"ב אותיות שפת הקודש, רצון הכולל את כל אותיות הברכות. לעומת זאת הקללות כלולות בין וא"ו לבין ה"א. וכמו שבין אותיות אלו אין כלום, מלבד צבע הקלף הלבן, המרמז על השגחת הבורא. יוצא, שגם אם חס ושלום הקללות יתגשמו, עם ישראל נמצא תמיד תחת השגחתו של הבורא יתברך, בכדי שנשיג רצון מתוקן של השפעה לזולת, בכדי שנשיג את מידת הענוה ובכדי שנצמצם את התאוות למידות מדויקות ולא מעבירות ונזכה לגאולה השלמה, אמן כן יהי רצון.

בסוד הלשון - פרשת עקב

בסוד הלשון
(יוסף בלו)

פרשת עקב - 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'

פרשת השבוע היא פרשת עקב, וכמו בדרך של קבע, כל פרשה שורפת בכל רגע ורגע באש נצחית של אמת. אותיות את של אמת מרמזות על סך כ"ב האותיות שבשפת הקודש. והדיו השחור של כל אות על הקלף הלבן הם כמו אש השחורה על אש הלבנה. האות מ של אמת יוצא בגימטריא גואל אותיות ל(מד) אגו, שהרי משה רבינו למד לתקן את הגאוה שלו, וישות האני שלו היתה כלולה, רצוא ושוב, באין סוף. אפילו התורה מעידה עליו, כי היה "הענו מכל אדם". לכן, רק נברא כמו משה יכול לגאול את עם ישראל מרצון לקבל רק לעצמו לרצון להשפיע שפע מבלי פניה אישית. משה עלה למשך- מ' ימים ולילות על הר חורב אותיות בוחר ב- חבור. וכמו אז גם בפרשת עקב, משה משתוקק לחבר בינינו סביב הברית שכרת ה' עם האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. כי כך קבע ה' לבחור בצאצאי יעקב, שהם יב' השבטים, להיות לו לעם.

ומהי הברית? בתיבה זו הצירוף בר, מתרגום החוצה. ו- ית מתרגום את. המרמזים, שיש להוציא לאור והחוצה את התורה, ולתת אותה לבני ישראל, אשר נשבעו לה': "נעשה ונשמע". הפרשה פותחת בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב). רש"י כותב: "אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך הבטחתו". כלומר, לפעול במצוות במעשה זה התנאי לקיום הברית מצד ה'. ויגעתי ומצאתי, כי שמע זה אותיות מעש וגם ר"ת עול מלכות שמים, ו- משפט גימטריא גואל טפש. המרמזים, כי שמיעה של משפטי ה' חודרים לחדרי הלב ומביאים למעשים הגואלים את השומעים מטיפשות לחכמה. ומתרגם אונקלוס את המילה "הַבְּרִית" בתיבה "קְיָמָא", המרמזים, כי משה רבינו מבהיר שיש חיוב לקיים את כל המצוות, כמו את עשרת הדברות החקוקות בלוחות הברית. מצאתי חזוק אצל בעל הטורים: "עק"ב תיבות יש ביו"ד הדברות הראשונות, וזהו בשמרם עקב רב, אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת, עקב - עשה תורתך קבע". כלומר, אם בנ"י ישמרו בצורה עקבית וקבועה כיעקב ויסודית כיוסף, הנודע בשם צפנת פענח, יזכו לפענח את "ואת החסד" אותיות את סוד הח[ית]. כלומר, יזכו להשיג את הטוב, ולפענח את סוד נצח החיות הפנימית של ה' הצפון באותיות התורה.

יגעתי ומצאתי, שמצד אחד התיבה עֵקֶב מרמזת, כי יש לקבוע עתים לתורה ולהשתוקק לרוחניות ולנשמה שכל רצונה הוא רצון להשפיע, אבל מצד שני יש לבקע את ההרגלים המקבעים אותנו לחומר ולגוף, שכל רצונו הוא רק לקבל על מנת לקבל לעצמו כמו ללמוד תורה בעל מנת לקבל פרס. ומי שהוא אטום-לב כאבן, הוא הטיפש. וכך מתרגם אונקלוס את "עָרְלַת לְבַבְכֶם" ב- "טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן"(דברים י, טז). כלומר, מי שאינו מוכן לשמוע לתקן את דרכיו זה כמו רעל הנמצא בגופו ושוכח את ה' ואומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה"(דברים ח, יז). יגעתי ומצאתי, כי בתיבה עֵקֶב הצירוף ע קב(מלשון מקבת, פטיש), וגם "החכם עיניו בראשו"(קהלת ב, יד). אלו מרמזים, כי ה' ברחמיו רוצה לשמר את הברית, אך לעתים בדרך של שבירת לב האבן של המתגאה-הטיפש בפטיש. בכדי שיפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, בצורה שלבו יהפוך ללב בשר, המבשר את הגאולה. וגואל ישראל מלמד בחוכמתו את הנברא לשבור את הגאוה על מנת לזכות בענוה, באמצעות לימוד הנהגותיו הן עשרת הספירות, הנרמזות בתיבה אגו: א - מלכות או כתר. ג - חכמה, בינה, דעת. ו - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. והספר תומר דבורה (אותיות ברור המדות) שכתב הרמ"ק מומלץ ללימוד זה.

רבי נחמן מברסלב כותב: "וּלְהַמְתִּיק הַדִּין הוּא עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶה יָדִין וְיִשְׁפּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר אִם כָּך רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וִיתַקְּנֵם כָּרָאוּי עַל פִּי דִּין וּמִשְׁפָּט הַתּוֹרָה וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'" (לקוטי מוהר"ן תורה קסט). אז בע"ה, שנזכה להמתיק דינים מעלינו אם נקבע עתים, כמו בשוכבנו לישון, בהם נפשפש במעשינו שביום שעבר ונדון עצמנו על פי משפטי התורה. תורה אשר מורה לנו לדבוק בה', כאשר נדמה למידותיו. ואם יבוא הרהור: "איך ניתן בכלל לבן אנוש להדמות למידות נעלות של האל?", אזי נזכור, כדאי לפחות להדמות למידת הענוה של משה רבינו, כי ענוה היא שורש לכל המדות הטובות, אמן כן יהי רצון.

צופן - עשרה כתרים שזכה עם ישראל - גילוי שמיימי מדהים

קבלתי קוד במהלך תפילה בשמות שבטי ישראל, הפיענוח מוכיח על עשרה כתרים שזכה להם עם ישראל:

1. כתר בכורה 
2. כתר תפלין של ראש
3. כתר תפלין של יד
4. כתר מלכות
5. כתר תורה
6. כתר כהונה
7. כתר שם טוב
8. כתר משיח בן יוסף
9. כתר משיח בן דוד
10. כתר מלכות פה (כח שכנוע בשיח)

עלינו להבין שזכינו לעשרה כתרים בזכות אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. ודווקא מה שמייחד אותנו יכול לאחד אותנו כמשפחה, מבלי להתנשא על עמים אחרים, ומדוע? כי זה שבוחרים בך לתפקיד הוא אך ורק מסיבות התכונות המולדות שקבלת, בזכות אבותיך ורצון ה', ולא בזכות עבודתך כלל וכלל. 

עתה כשהסוד גלוי לכם, אחים ואחיות - עם ישראל, בואו נתנהג כבני מלך מלכי המלכים, אשר זיכה אותנו לקבל עשרה כתרים. בואו נצמצם את התאוה למידה מדויקת ומתאימה ונתקן את הגאוה בענוה.

ואז נזכה בעזרת ה' לגאולה השלימה של עם ישראל ומשפחת העמים, אמן כן יהי רצון!