פרשת שופטים

 

"אני לדודי ודודי לי" לאור פרשת שופטים / יוסף בלו

https://images.app.goo.gl/x3aMKa2jwsfLG65Q6

פרשת השבוע הפרושה לפנינו היא פרשת שופטים, כמו שכתוב  "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק"(דברים טז,יח). עתה, כבר אנו בחודש אלול, כי בשבת שעברה זכינו גם לראש החודש ואז קראנו את פרשת ראה, שאמרו רז"ל כי ראשי תיבות תיבה זו היא "ראה אלול הגיע". המרמזים כי יש לראות לא רק בחוש הגשמי אלא בראיה מחשבתית-רוחנית, בהתבוננות בהויה את אור ה' שהוא השפע הנובע מעצמותו יש מאין, כי האור היה קיים עוד לפני הבריאה.

החדוש בחודש אלול, "אני לדודי ודודי לי" כי הבורא קרוב אלינו ואם נתייגע לבטל את האני שרוצה לפעול רק אם יש פרס, אלא שירצה לפעול באין פרס, נמצא את הבורא נוגע בנו ממש, כמו שכתוב "יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמֵן"(בבלי,מגילה ו). ואז נתחזק באמונה באהבתו אותנו, אהבת חינם, לכן נאמין כי לא נירא מיום הדין בראש השנה.

ה' נוהג עם בריותיו מידה כנגד מידה כחוט השערה, לכן בחודש אלול יש למנות אצלנו דיינים בכל שער ושער בלבבנו ולדון את מעשינו במשפט צדק. וגם למנות את השוטרים בכדי להוציא לפועל בשלמות את גזר הדין, המביא לשלום בין הצדדים הפנימיים שבלבנו: הצד התובע לשינוי את הצד הנתבע המקובע להרגלים של תאוה. השלום היוצא ממשפט צדק וממידת הדין מעיד דווקא על מידת הרחמים. לכאורה, מידת הדין גורמת ליראה כמו שופט המושיט בפיו שוט וכמו צדק שתרגם אונקלוס בתיבה "דִּקְשׁוֹט" וכמו השוטר המישיר שוט, בכדי לאכוף את גזר הדין בשלמות המביא לשלום כנ"ל ולאהבה הנובעת ממידת הרחמים של בורא עולם. כמו שכותב דוד המלך "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"(תהלים כג,ד) כלומר אם נבין כמו דוד המלך שתכלית ה' שנזכה לרחמיו, לאהבתו ולהיטיב לנו, אז נקבל את דינו ונשוב אליו בתשובה מתוך אהבה ופחות מתוך יראה.

רבי נחמן מברסלב מפרש את "אני לדודי ודודי לי": אני לדודי - זה להיות בקי ברצוא: כאשר רצוננו לרוץ לאור ה' בהתלהבות, ודודי לי - זה להיות בקי בשוב: כאשר שבים מדבקות בבורא ואף נופלים חלילה למקום ירוד בבשת פנים אבל לא מתייאשים ושבים שוב אל ה'. ובלשונו: "והפרוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגר מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת: "אם אסק שמים ואציעה שאול"(תהלים קלט,ח) הינו בין שיזכה לאיזה עליה, לאיזה מדרגה גדולה, אף-על-פי-כן אל יעמד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר...שזהו בחינת בקי ברצוא...שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל אפלו בשאול תחתיות, גם כן אל יתיאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב, כי אי-אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו"(לקוטי מוהר"ן חלק א, תורה ו).

אז בע"ה, שנזכה לחיות בהבנה שחלק מעבודת ה', דווקא לדבוק בו לאחר נפילה וייאוש, התבוננות זו יכולה לנחמנו ולהקל עלינו לשוב אליו באהבה ובשמחה, והעיקר הוא לשמור על הרצון בדבקות בו, אמן כן יהי רצון.

פרשת ראה

בסוד הלשון

יוסף בלו

פרשת השבוע עוסקת בחוש הראיה ובהתבוננות: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). כותב בעל הטורים: "ראה עשרת הדברות שפתח ב'אנכי' ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם". כלומר, משה רבינו מזכיר לבנ"י את הדיבר הראשון אשר שמעו מפי ה' במעמד הר סיני: "אנכי ה' א-לוהיך" (שמות כ, ב). בדרך זו, משה רבינו מכוון את עם ישראל לרושם החוויה, בכדי להתבונן פנימה ולהבין במחשבת הלב את החשיבות שרואה בהם הבורא, אשר בחר להתחבר רק עימם על מנת לתת להם את תורתו, ועל כן, כמה חשוב אצלו שישמרו את מצוותיו. אונקלוס מתרגם את התיבה רְאֵה בתיבה חֲזֵי, שהרי התגלות ה' על הר סיני הייתה נס מעל הטבע, כמו מחזה נבואי של גאולה, מחזה שבו ראו כל בנ"י את הקולות בהיותם עומדים סביב ההר, כאיש אחד בלב אחד, ובמדרגה רוחנית של אדם הראשון לפני החטא. יגעתי ומצאתי, כי גימטריא משותפת לתיבות רְאֵה חֲזֵי יוצא רוח טוב, אחיה אור וגם רז ה': אגו אח, המרמזים כי מעמד הר סיני היה מעמד רוחני של הטבה, שבו רצה ה' להחיות את בנ"י בשפע אין סופי באמצעות מתן תורתו היא אור חוכמתו. ורמז לנו סוד, שבכדי להשיג את ההטבה עלינו לבחור בין פירוד לאחדות: האם להישאר עם האגו והאנוכיות או להתחבר עם הזולת מתוך הרגש של אחווה. כותב הבן איש חי: "אך עיקר האחדות אשר תהיה עוזרת לישראל במיתוק הגבורות היא אחדות שתהיה שלמה בלב, דהיינו שיהיה לישראל לב אחד, כי לכך נקראו "אדם" שהוא גימטריא לב אחד, שעולה מספר מ"ה, ולכן הגאולה שהיא מספר מ"ה תלויה בשלמות לב אחד" (פירוש נחמת ציון מגילת איכה ה, א). יגעתי ומצאתי כי בתיבה גאולה צירוף ל(מד) גאוה, כלומר מי שלומד לתקן את מידת הגאוה זוכה לאט לאט, לקנות את מידת הענוה, שהיא שורש לכל המדות הטובות. ולמעשה, בדרך זו ניתן לתקן רצון אגואיסטי של קבלה לעצמי ברצון אלטרואיסטי של השפעה לזולת, מה שמוסיף לחבור ולאחדות. כלומר תיקון הגאוה מביאה לענוה, ענוה מביאה לאחדות, אחדות מביאה מיתוק הגבורות בשלימות ולגאולה השלימה.

עולה השאלה, אם אור ה' הוא טוב ומיטיב לכל נברא אז איך השפעת האור המבורכת הופכת להיות קללה? לעניות דעתי, בתיבה אור יש רק אות רי"ש אחת, כלומר ראשות אחת של ה', לכן מתוך שפלות וענוה האור נתפש כברכה גם אם הרצוי אינו המצוי. אך אם נוספת עוד אות רי"ש, כלומר עוד ראשות של הנברא לראשותו של הבורא אז מתקבלת המילה ארור, המרמז כי מתוך גאוה של הנברא אותו האור נתפש בצורה עקמומית כקללה כמו מקל המכה אותו בדין. כלומר, הכל תלוי בתפישת הכלי של המקבל את האור. מצאתי חיזוק אצל רבי נחמן מברסלב: "כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, אַך הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל... אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך" (לקוטי מוהר"ן חלק א תורה קעב). כלומר, ככל שהאדם כלול פחות מהעולם הזה הגשמי אלא כלול יותר בעולם הרוחני, הוא עושה פחות צל לעצמו ויכול לקבל יותר אור מה' יתברך. ככל שלאדם יש יותר גאוה הוא פועל מעשים בבחינת ר"ע (ר"ת רצון עצמי), כלומר פועל מעשים על מנת לקבל לעצמו, ולעתים גם רומס את הזולת. ומעשה גשמי עושה צל, המונע את השפע האלוקי ומביא רק חסרון בסופו של דבר. לכן, דווקא מי שמשתדל לתקן את הגאוה זוכה להשלים את חסרונותיו.

לעניין הברכה והקללה כתוב במדרש תנחומא לפרשת ראה: "כשבא משה לברכנו, מעט ברכנו. וכשבא לקללנו, הרבה קללנו. כיצד? הקללות שבתורת כהנים, שלושים פסוקים חסר אחד והברכות אחד עשר. אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד: בברכות פתח באל"ף, אם בחקתי תלכו, וסיים בתי"ו, ואולך אתכם קוממיות, שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו. והקללות פתח בוא"ו, ואם לא תשמעו, וסיים בה"א, ביד משה. בין וא"ו וה"א אין כלום". כלומר אם נתבונן, אז גם אם הקללה-הדין-צד השמאל נראה לכאורה מתגבר על צד הברכה-החסד-צד הימין, אפילו בהפרש של חי קללות על הברכות, יש לזכור כי גם בשמאל נמצא שם אל, כלומר נמצא שם חסד. ואם לא היה חסד לא היתה מציאות של קללות אלא רק של ברכות. ובנוסף, איכות הברכות גוברות על כמות הקללות, כי הברכות שבורכו בנ"י כלולות בין אל"ף לבין תי"ו, הן כ"ב אותיות שפת הקודש, רצון הכולל את כל אותיות הברכות. לעומת זאת, הקללות כלולות בין וא"ו לבין ה"א. וכמו שבין אותיות אלו אין כלום, מלבד צבע הקלף הלבן, המרמז על השגחת הבורא, יוצא שגם אם חס ושלום הקללות יתגשמו, עם ישראל נמצא תמיד תחת השגחתו של הבורא יתברך, בכדי שנשיג רצון מתוקן של השפעה לזולת, ובכדי שנשיג את מידת הענוה, ונזכה לגאולה השלמה, אמן כן יהי רצון.

על שמע ישראל ואהבת חינם - לפרשת ואתחנן

בסוד הלשון  

(יוסף בלו)

בפרשת ואתחנן משה רבנו משתוקק לעבור את הירדן ולהיכנס אל ארץ ישראל, למרות גזירת הבורא לא לעבור את הירדן. על כן, פותחת הפרשה בפסוק "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג, כג-כה). בעל הטורים מלמד אותנו שבכדי שישמע ה' את תפילתנו יש לשיר אליו: "'ואתחנן' היא בגימטריא 'שירה' שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפילתו". אותיות התיבה ואתחנן מרמזות להלן, כי משה משתמש באות וו החבור: לחבר באמצעות את, הן כל כ"ב אותיות הקודש, תפילה מלאת חיות וח"ן, ר"ת חכמת נסתר פנימית. ללמדנו: כי כדי להניע את ה' לבטל את גזירתו, לא על ידי תמורת מעשיו הטובים שצבר משה רבינו בחייו, אלא מתוך רחמים, להתחנן לה' למתנת חינם. ומביא בילקוט מעם לועז לפרשה, כי התיבות 'משה רבינו' הן גימטריא 'תריג', המרמז כי משה רבינו, שהיה סמוך למיתתו, כסף להיכנס לארץ ישראל, כי רק אז היה זוכה לקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמות, כי יש הרבה מצוות שתלויות רק בארץ ישראל. יגעתי ומצאתי חיזוק לכך בתיבות מתנת חינם והוא בצירוף מת חנני תם, המרמזים כי ניתן לקבל מתנה מאת ה' בחינם, אם מתחננים להשיג דבר מה ממנו בתום ושלמות, בצורה של השתוקקות עד כלות הכוחות המעשיים החיוניים לחיים. ויש לראות בכך יראת כבוד לעצם ההשתוקקות הזו. כי ההשתוקקות הזו היא נקיה, ברה וזכה. לכן גם ניתן לאהוב ולהתחבר לנברא כזה, לשמוע לקולה של תחינה, ולתת לו את מבוקשו מבלי לקבל תמורה על הנתינה כלל וכלל. למעשה זה הדבר נקרא אהבת חינם אותיות מתנה מאת אב חי, שהרי אבינו, חי החיים, בעל חותם אמת, נתן לעם ישראל את התורה במתנה על ידי משה רבינו הצדיק, באוהבו אותם על אשר הקדימו כמלאכים נעשה לנשמע. תואר הבורא הוא גם כ- אב טוב ומיטיב, תואר אשר נמצא בתיבות ביום חורבן בית המקדש, ט' באב וביום חג האהבה ט"ו באב. ו-חורבן גימטריא חבור הגאולה. אז, בע"ה, שנזכה להשתמש בחורבן כמחולל של רצון להוסיף עוד אהבת חינם, בכדי להיגאל ממידת הגאווה שתביא לענווה ולחבור ולשלום, אכי"ר.

 

שמע ישראל

כסה שתי עיניך בידך 

בשתי אוזניך

שמע קולך

אלוף זן נפש

שמע קולך

חודר אל רגש

שמע קולך ישראל

ישר עקמומיות ליבך

זך, שיר אל אדונך

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

 

באור

את השיר הכתוב לעיל הנני שר לפני כל קריאת שמע כל פעם מחדש, בכדי לנסות ליישר את עקמומיות הלב. יש לכסות ביד את חוש הראיה בכדי להתרכז בחוש השמיעה, המהווה אמצעי להזין את הנפש באמצעות האוזניים, ואז לשמוע את הקול היוצא מבין השפתיים, קול החודר אל חדרי הלב והרגש ומשם אל כל רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף. כותב רבי נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב (לקוטי הלכות, הלכות קריאת שמע ה, לפי אוצר היראה אמונה, טו): "צריך כל אדם להכין את עצמו, ולהשתדל בכל כוחו וכוונתו שיקבל על עצמו האמונה הקדושה בכל יום מחדש בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'... וזה בחינת 'שמע ישראל'... כי אף על פי שאנו חזקים באמונתנו הקדושה מכבר משנים קדמוניות, כי ירושה הוא לנו מאבותינו הקדושים, אף על פי כן אין זה דבר ישן, חס ושלום, כי באמת הוא בכל יום ויום חדש לגמרי וכל אדם צריך לילך בזה ולקים זאת להתחדש באמונתנו הקדושה בכל יום מחדש, כי עקר ויסוד כל התורה כולה". אמן כן יהי רצון.