ואנוכי תולעת ולא איש

„ואנוכי תולעת ולא איש“ / יוסף בלו

„ואנוכי תולעת ולא איש“

כך דוד המלך הרגיש

לימד מידת בושת וענוה

והסתיר מידת יראה רוממה

מהו כל כוחה של הרמש השפלה ?

„סוף מעשה במחשבה תחילה“

אחריתה היא בראשיתה

וראשיתה היא באחריתה

לה לוע, עלילה ומוצא

ההקדמה היא לועה

העלילה הוא עולה

סופה, לחיות את האדמה

ואם יחצוה בחרב

תגדל עוד אחת לעת ערב

ולאור כל תיבה, מה שנגלה...

„פיה אשר פתחה בחוכמה“

מה שהבריק במוחי היה, כי השם ת-ולע-ת מתחילה ומסתיימת באות ת וגופה הוא לוע וגם עול.

ת - תורה

עול - כנגד נשיאת עול תורה ומצוות

לוע - כח הפה והדיבור - כנגד תפילה

ת - תפילה

רבי נחמן אומר, כי לימוד תורה וקיום מצוות צריכות להביא לתפילה ולהרגשה של דבקות בה'. ומצד שני הרגשת דבקות בה' צריכה להביא ללימוד תורה וקיום המצוות. וזו ענין התולעת שדויד המלך במשלו מדבר עליו.

  

רעיון ראשון,

הכוח הוא השכל, לכן כשאומרים להוציא מן הכוח אל הפועל, מתכוונים לתרגם מחשבות לכדי מעשים. לכן, יש להתבונן בסוף המעשה, היא בריאת התולעת ולנסות להבין את מחשבתו של דוד כשכתב „ואנוכי תולעת ולא איש“.

פתחתי, שמה שהרגיש המלך דוד לטעמי הן שתי מידות המורכבות במילה בראשית, ירא ובשת כמו שאומרים שראשית חכמה היא יראה ה' המביאה לכדי בשת וענוה.

הרושם הראשוני הוא שפלות קומתו ואפסיותו של דוד, המשפיל את עצמו לדרגה של תולעת, שלכאורה היא ברייה חלשה ופשוטה בבריאה, כך ניתן למצוא את הענוה של דוד, שהוא סך הכול ברייה פשוטה לשימושו של הבורא.

בנוסף יש את הרושם הראשוני ליראה של פחד מלקבל עונש, כמו שלא בעיה למעוך את התולעת ולחסלה כמחי יד וחרב, גם ללא כל סיבה. אך אם נסתכל במעלותיה של התולעת, הברייה הפשוטה, נבין כי יש סוג יראה נוספת המסתתרת והיא יראת הרוממות. כשמבינים שכל מרכיביה חשובים באותה מידה כמו כל סיפור פשוט. ההקדמה היא לועה ופיה, גופה הוא עולה ועניינה הוא עיכול, סופה לתת עושר וחיות נוספת לאדמה. מעלה נוספת היא ההתחדשות גם לאחר "שבירתה". על כן נבין בסוף המעשה, שיש חכמה רבה המסתתרת כשהתולעת פותחת את פיה.

רעיון שני,

התולעת כתולעת היא עובדת מבלי לדעת את החשיבות שלה בכלל, היא פועלת מתוך דחף טבעי. אך לא כך האיש העובד על עצמו ומידותיו. הוא יכול להתחיל כתולעת העובדת מדחף טבעי מבלי לדעת את חשיבות עבודתה. אך בהמשך, במהלך העבודה, תהא יכולת להבין מהסתכלות מניסיון לניסיון, מהי תרומתו וחשיבות עבודתו העצמית. מה שיכול להיות לו לרועץ, כי כאשר גם הסביבה תתחיל אף היא לכבד אותו, הוא יעמוד אל מול ניסיון של גאוותו.

שמעתי, שגם כל הצדיקים גם שהם במדרגה של מיליונים לעומת כל איש פשוט ועם הארץ הישראלי. ביחס לבורא, האין סוף, כולם אפס כתולעת. והענו האמיתי יודע זאת ולא שוכח. כך, גם אם מכבדים אותו והוא "נגרר" לגאווה של כבוד של "חוכמתי וכוחי ועוצם ידי". הוא יעבור את הניסיון בהצלחה, כי הוא משמר זיכרון, שהוא סך הכול תולעת, הפועלת מדחף טבעי ותו לו, תולעת שאין לה מושג מה חשיבותה.

כי חוכמה היא כוח מה' ואין לנו כל תפיסא בו כלל.

רעיון שלישי,

על מידת בשת והקשר שלה לשכל. על פי אורחות צדיקים „ השכל הוא הבושה והבושה הוא השכל “. אז אם נסתכל על „ואנוכי תולעת ולא איש“, נבין שיש ההבחנה בטבע בין איש לתולעת, יש עדיפות בתור מדבר על החי. אך למרות זאת, לעתים האיש מגיע לא רק בכוח אלא גם בפועל ל- "רמה השפלה" של התולעת ופה היא הבושה. ומבושה זו ניתן להבין את הקשר לשכל, כי אם נסתכל על מעלות התולעת הן אפילו גבוהות ומלאות בחוכמה עליונה. ועל כן צריך לא להיות טיפש ולהתכחש לחוכמה אלא לשאוף להשיג אותה.

רעיון רביעי,

יש קשר לוגי בין „ראשית חוכמה יראת ה'“ ל - „השכל הוא הבושה והבושה הוא השכל“. ראשית חוכמה הוא השכל הקדמון שיש להשיג והוא יראת ה' לפני כל לימוד, התורה היא דברי אלוקים חיים. על כן, יראת ה' הוא השכל המביא לכדי בשת וענוה. כי מצד אחד יש את זיכרון האימה של גדלות הבורא במתן התורה לעומת הנברא האפסי, ומצד שני יש את הבושה מלקבל את אהבתו האין סופית, מתנות חינם ללא עבודה ממלך מלכי המלכים.

אז בע"ה אם נשתדל להשיג את תיקון מידת הגאוה בענוה ואת האגו והתאוה נצמצם למידה נכונה נזכה לגאולה השלימה.

אמן כן יהי רצון!!!