בסוד הלשון - פרשת עקב

בסוד הלשון
(יוסף בלו)

פרשת עקב - 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'

פרשת השבוע היא פרשת עקב, וכמו בדרך של קבע, כל פרשה שורפת בכל רגע ורגע באש נצחית של אמת. אותיות את של אמת מרמזות על סך כ"ב האותיות שבשפת הקודש. והדיו השחור של כל אות על הקלף הלבן הם כמו אש השחורה על אש הלבנה. האות מ של אמת יוצא בגימטריא גואל אותיות ל(מד) אגו, שהרי משה רבינו למד לתקן את הגאוה שלו, וישות האני שלו היתה כלולה, רצוא ושוב, באין סוף. אפילו התורה מעידה עליו, כי היה "הענו מכל אדם". לכן, רק נברא כמו משה יכול לגאול את עם ישראל מרצון לקבל רק לעצמו לרצון להשפיע שפע מבלי פניה אישית. משה עלה למשך- מ' ימים ולילות על הר חורב אותיות בוחר ב- חבור. וכמו אז גם בפרשת עקב, משה משתוקק לחבר בינינו סביב הברית שכרת ה' עם האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. כי כך קבע ה' לבחור בצאצאי יעקב, שהם יב' השבטים, להיות לו לעם.

ומהי הברית? בתיבה זו הצירוף בר, מתרגום החוצה. ו- ית מתרגום את. המרמזים, שיש להוציא לאור והחוצה את התורה, ולתת אותה לבני ישראל, אשר נשבעו לה': "נעשה ונשמע". הפרשה פותחת בפסוק: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז, יב). רש"י כותב: "אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך הבטחתו". כלומר, לפעול במצוות במעשה זה התנאי לקיום הברית מצד ה'. ויגעתי ומצאתי, כי שמע זה אותיות מעש וגם ר"ת עול מלכות שמים, ו- משפט גימטריא גואל טפש. המרמזים, כי שמיעה של משפטי ה' חודרים לחדרי הלב ומביאים למעשים הגואלים את השומעים מטיפשות לחכמה. ומתרגם אונקלוס את המילה "הַבְּרִית" בתיבה "קְיָמָא", המרמזים, כי משה רבינו מבהיר שיש חיוב לקיים את כל המצוות, כמו את עשרת הדברות החקוקות בלוחות הברית. מצאתי חזוק אצל בעל הטורים: "עק"ב תיבות יש ביו"ד הדברות הראשונות, וזהו בשמרם עקב רב, אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך אשר צפנת, עקב - עשה תורתך קבע". כלומר, אם בנ"י ישמרו בצורה עקבית וקבועה כיעקב ויסודית כיוסף, הנודע בשם צפנת פענח, יזכו לפענח את "ואת החסד" אותיות את סוד הח[ית]. כלומר, יזכו להשיג את הטוב, ולפענח את סוד נצח החיות הפנימית של ה' הצפון באותיות התורה.

יגעתי ומצאתי, שמצד אחד התיבה עֵקֶב מרמזת, כי יש לקבוע עתים לתורה ולהשתוקק לרוחניות ולנשמה שכל רצונה הוא רצון להשפיע, אבל מצד שני יש לבקע את ההרגלים המקבעים אותנו לחומר ולגוף, שכל רצונו הוא רק לקבל על מנת לקבל לעצמו כמו ללמוד תורה בעל מנת לקבל פרס. ומי שהוא אטום-לב כאבן, הוא הטיפש. וכך מתרגם אונקלוס את "עָרְלַת לְבַבְכֶם" ב- "טַפְשׁוּת לִבְּכוֹן"(דברים י, טז). כלומר, מי שאינו מוכן לשמוע לתקן את דרכיו זה כמו רעל הנמצא בגופו ושוכח את ה' ואומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה"(דברים ח, יז). יגעתי ומצאתי, כי בתיבה עֵקֶב הצירוף ע קב(מלשון מקבת, פטיש), וגם "החכם עיניו בראשו"(קהלת ב, יד). אלו מרמזים, כי ה' ברחמיו רוצה לשמר את הברית, אך לעתים בדרך של שבירת לב האבן של המתגאה-הטיפש בפטיש. בכדי שיפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, בצורה שלבו יהפוך ללב בשר, המבשר את הגאולה. וגואל ישראל מלמד בחוכמתו את הנברא לשבור את הגאוה על מנת לזכות בענוה, באמצעות לימוד הנהגותיו הן עשרת הספירות, הנרמזות בתיבה אגו: א - מלכות או כתר. ג - חכמה, בינה, דעת. ו - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. והספר תומר דבורה (אותיות ברור המדות) שכתב הרמ"ק מומלץ ללימוד זה.

רבי נחמן מברסלב כותב: "וּלְהַמְתִּיק הַדִּין הוּא עַל יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶה יָדִין וְיִשְׁפּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר אִם כָּך רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וִיתַקְּנֵם כָּרָאוּי עַל פִּי דִּין וּמִשְׁפָּט הַתּוֹרָה וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'" (לקוטי מוהר"ן תורה קסט). אז בע"ה, שנזכה להמתיק דינים מעלינו אם נקבע עתים, כמו בשוכבנו לישון, בהם נפשפש במעשינו שביום שעבר ונדון עצמנו על פי משפטי התורה. תורה אשר מורה לנו לדבוק בה', כאשר נדמה למידותיו. ואם יבוא הרהור: "איך ניתן בכלל לבן אנוש להדמות למידות נעלות של האל?", אזי נזכור, כדאי לפחות להדמות למידת הענוה של משה רבינו, כי ענוה היא שורש לכל המדות הטובות, אמן כן יהי רצון.