בסוד הלשון - פרשת ראה

בסוד הלשון
(יוסף בלו)

פרשת ראה - בין ברכה לקללה ובין ענוה לגאוה

פרשת השבוע היא פרשת ראה, ר"ת ראה אלול הגיע. חודש של חשבון נפש וסליחות. לכן לא מן הנמנע על הדיוק, כי הפרשה עוסקת בחוש הראיה ובהתבוננות: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה"(דברים יא, כו). כותב בעל הטורים: "ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם". כלומר, משה רבינו מזכיר לבנ"י את הדיבר הראשון, אשר שמעו מפי ה' במעמד הר סיני: "אנכי ה' אלוהיך"(שמות כ, ב). בדרך זו, משה רבינו מכוון את עם ישראל לרושם החוויה, בכדי להתבונן פנימה ולהבין במחשבת הלב את החשיבות שרואה בהם הבורא, אשר בחר להתחבר רק עימם, על מנת לתת להם את תורתו. ועל כן, כה חשוב אצלו שישמרו את מצוותיו. ואונקלוס מתרגם את התיבה רְאֵה בתיבה חֲזֵי, שהרי התגלות ה' על הר סיני היה נס מעל הטבע, כמו מחזה נבואי של גאולה. מחזה שבו ראו כל בנ"י את הקולות בהיותם עומדים סביב ההר, כאיש אחד עם לב אחד, ובמדרגה רוחנית של אדם הראשון לפני החטא. יגעתי ומצאתי, כי גימטריא משותפת לתיבות רְאֵה חֲזֵי יוצא רוח טוב, אחיה אור וגם רז ה': אגו אח. המרמזים, כי מעמד הר סיני היה מעמד רוחני של הטבה, שבה רצה ה' להחיות את בנ"י בשפע אין סופי באמצעות מתן תורתו היא אור חוכמתו. ורמז לנו סוד, שבכדי להשיג את ההטבה עלינו לבחור בין פירוד לאחדות: האם להישאר עם האגו והאנוכיות או להתחבר עם הזולת מתוך הרגש של אחווה. כותב הבן איש חי: "אך עיקר האחדות אשר תהיה עוזרת לישראל במיתוק הגבורות היא אחדות שתהיה שלמה בלב, דהינו שיהיה לישראל לב אחד, כי לכך נקראו "אדם" שהוא גימטריא לב אחד, שעולה מספר מ"ה, ולכן הגאולה שהיא מספר מ"ה תלויה בשלמות לב אחד"(פירוש נחמת ציון מגילת איכה ה, א). יגעתי ומצאתי, כי בתיבה גאולה צירוף ל(מד) גאוה, וגם ל(מד) האגו. כלומר מי שלומד לתקן את מידת הגאוה זוכה לאט לאט, לקנות את מידת הענוה, שהיא שורש לכל המדות הטובות. ולמעשה, בדרך זו ניתן לתקן רצון אגואיסטי של קבלה לעצמי, ברצון אלטרואיסטי של השפעה לזולת, מה שמוסיף לחבור ולאחדות. כלומר תקון הגאוה מביאה לענוה, ענוה מביאה לאחדות, אחדות מביאה מיתוק הגבורות בשלימות ולגאולה השלימה.

עולה השאלה, אם אור ה' הוא טוב ומיטיב לכל נברא אז איך השפעת האור המבורכת הופכת להיות קללה? לעניות דעתי, בתיבה אור יש רק אות רי"ש אחת, כלומר ראשות אחת של ה', לכן מתוך שפלות וענוה האור נתפש אצל הנברא כברכה גם אם הרצוי אינו המצוי. אך אם נוספת עוד אות רי"ש, כלומר נוספת עוד ראשות של הנברא לראשותו של הבורא אז מתקבלת המילה ארור. המרמז, כי מתוך גאוה של הנברא אותו האור נתפש בצורה עקמומית כקללה כמו מקל המכה אותו בדין. כלומר, הכל תלוי בתפישת הכלי של המקבל את האור. מצאתי חיזוק אצל רבי נחמן מברסלב: "כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֵן בָּנִים אוֹ פַּרְנָסָה אוֹ בְּרִיאוּת, הַכּל הוּא מִצַּד הָאָדָם עַצְמוֹ כִּי אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד אַך הָאָדָם עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים עוֹשֶׂה צֵל לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין מַגִּיעַ עָלָיו אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּלְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן נַעֲשֶׂה הַצֵּל הַמּוֹנֵעַ אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּמַגִּיעַ לוֹ הַחִסָּרוֹן לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעַל יָדָהּ נַעֲשֶׂה הַצֵּל...אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך"(לקוטי מוהר"ן חלק א תורה קעב). כלומר, ככל שהאדם כלול פחות מהעולם הזה הגשמי אלא כלול יותר בעולם הרוחני, הוא עושה פחות צל לעצמו ויכול לקבל יותר אור מה' יתברך. וככל שלאדם יש יותר גאוה הוא פועל מעשים בבחינת ר"ע (ר"ת רצון עצמי), כלומר פועל מעשים על מנת לקבל לעצמו, ולעתים גם רומס את  הזולת. ומעשה גשמי עושה צל, המונע את השפע האלוקי ומביא רק חסרון בסופו של דבר. לכן דווקא מי שמשתדל לתקן את הגאוה זוכה להשלים את חסרונותיו, ולהתמלא בשפע ובתענוג.

לעניין הברכה והקללה כתוב במדרש תנחומא לפרשת ראה: "כשבא משה לברכנו, מעט ברכנו. וכשבא לקללנו, הרבה קללנו. כיצד? הקללות שבתורת כהנים, שלושים פסוקים חסר אחד. והברכות אחד עשר. אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן, מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד: בברכות פתח באל"ף, אם בחקתי תלכו, וסיים בתי"ו, ואולך אתכם קוממיות, שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו. והקללות פתח בוא"ו, ואם לא תשמעו, וסיים בה"א, ביד משה. בין וא"ו וה"א, אין כלום". כלומר אם נתבונן, אז גם אם הקללה-הדין-צד השמאל נראה לכאורה מתגבר על צד הברכה-החסד-צד הימין, אפילו בהפרש של חי קללות על הברכות. יש לזכור, כי גם בשמאל נמצא שם אל, כלומר נמצא שם חסד. ואם לא היה חסד לא היתה מציאות של קללות אלא רק של ברכות. ובנוסף, איכות הברכות גוברות על כמות הקללות, כי הברכות שבורכו בנ"י כלולות בין אל"ף לבין תי"ו, הן כ"ב אותיות שפת הקודש, רצון הכולל את כל אותיות הברכות. לעומת זאת הקללות כלולות בין וא"ו לבין ה"א. וכמו שבין אותיות אלו אין כלום, מלבד צבע הקלף הלבן, המרמז על השגחת הבורא. יוצא, שגם אם חס ושלום הקללות יתגשמו, עם ישראל נמצא תמיד תחת השגחתו של הבורא יתברך, בכדי שנשיג רצון מתוקן של השפעה לזולת, בכדי שנשיג את מידת הענוה ובכדי שנצמצם את התאוות למידות מדויקות ולא מעבירות ונזכה לגאולה השלמה, אמן כן יהי רצון.